בין חומר לרוח - סודו של הלילה

הלילה הוא המקום שבו החיים מעכלים את עצמם.      

יש רגע בכל יממה שבו העולם מבקש מאיתנו להפסיק.

להפסיק לפתור, להפסיק לענות, להחזיק ולהיות זמינים 
 ופשוט להניח.

אנו קוראים לרגע הזה שינה, אבל אולי שינה היא הרבה יותר ממנוחה.

כי בזמן שאנחנו ישנים הגוף אינו מפסיק לעבוד. להפך. הוא פשוט מפסיק לעבוד בעיקר עבור העולם שבחוץ                              

ומפנה את עצמו לעבודה אחרת, שקטה ועמוקה, המתרחשת בפנים.

המוח ממיין ומארגן מידע.
 הזיכרון עובר תהליכי עיבוד וקיבוע.
 מערכת העצבים משנה את אופן פעולתה.
 מערכות הורמונליות ומטבוליות מסתנכרנות עם מקצב היממה.
 הגוף משנה את טמפרטורתו ואת דפוסי הנשימה והדופק.
 והעולם הרגשי ממשיך לעבור תהליכים גם לאחר שהעיניים נעצמו.

אולי משום כך אנחנו לא באמת "הולכים לישון".

אנחנו נכנסים פנימה.

ביום אנחנו פוגשים את העולם. בלילה אנחנו מעכלים את המפגש איתו.

כשמדברים על עיכול אנו רגילים לחשוב על עיכול בהקשר של מזון.

אבל למעשה, כמה דברים אנחנו נדרשים לעכל בכל יום שאי אפשר להניח על צלחת?

שיחה שאולי פגעה בנו.
 החלטה שלא הצלחנו לקבל.

הפחד שלא נתנו לו מקום.
 עומס, פרידה, התרגשות, כעס, מידע, מפגש, געגוע...

ובאותה נשימה – הצלחות קטנות וגדולות בדרך, ארוע מרגש, וגם "שיעמום" שהרבה פעמים

אנו בורחים ממנו – כאילו חלילה משהו לא טוב יקרה במרחב הזה. 

הגוף והתודעה אוספים במשך היום כמויות עצומות של רשמים.

חלק מהם אנחנו מעבדים בזמן אמת.

וחלק – אנחנו פשוט אוספים.

וממשיכים לתפקד, 

לעבוד, לטפל, לדבר ולנוע, גם כשמשהו בתוכנו עדיין לא הספיק להבין מה קרה.

ואז מגיע הלילה.

העיניים נעצמות.
 הדרישה להגיב לעולם פוחתת.
 והמוח מקבל תנאים אחרים לחלוטין לעבוד בהם.

מחקרי שינה מראים ששינה קשורה לקיבוע זיכרונות ולעיבוד של חומר רגשי, 

ואילו חוסר שינה משנה את הדרך שבה אנו מגיבים רגשית ביום שלאחר מכן.

לכן אולי יש משמעות עמוקה לביטוי:

"אני צריכה לישון על זה."

לפעמים זו אינה מטאפורה בלבד.

יש דברים שהמוח והנפש באמת זקוקים ללילה כדי לפגוש מחדש.

מערכת העצבים: האם הגוף באמת יודע שהיום הסתיים ?                                                                         

במהלך היום אנחנו זקוקים למערכת הסימפתטית.

זו המערכת המאפשרת לנו להתגייס, לצאת לפעולה, להתמודד, להיות ערניים.

כאשר משהו דורש מאיתנו תגובה -  הגוף יודע להעלות דופק, לשנות נשימה, 

להפנות משאבים ולייצר את מידת הדריכות הדרושה.

מערכת עצבים זו חיונית והכרחית עבורנו בהקשר של צעידה קדימה בערנות, דריכות, 

תיכנון ופעולה ובמצבים מסויימים בהקשרים הישרדותיים , מצבי סכנה ופחד. 

אבל גוף בריא זקוק לא רק ליכולת להתגייס.

הוא זקוק גם ליכולת לצאת מהגיוס.

וכאן נכנסת המערכת הפאראסימפתטית - המאפשרת יותר מנוחה, התאוששות, עיכול, ויסות ושימור אנרגיה.

במהלך השינה האיזון בין שתי המערכות משתנה, והוא גם אינו זהה בכל שלבי השינה. בשנת NREM, ובמיוחד בשינה עמוקה, 

יש בדרך כלל ירידה בפעילות הסימפתטית והשפעה פאראסימפתטית גדולה יותר; בשנת REM התמונה משתנה 

והמערכת האוטונומית יכולה להיות הרבה יותר תנודתית, עם שינויים בדופק, בנשימה ובפעילות הסימפתטית.

הכי פשוט לחשוב על השינה כעל שני מצבים עיקריים שהמוח והגוף עוברים ביניהם במהלך הלילה: NREM וREM - . 

שנת NREM   - השינה שבה הגוף "יורד הילוך" ומשתקם  
 NREM = Non-Rapid Eye Movement, כלומר שינה ללא תנועות עיניים מהירות. זהו החלק שבו אנחנו 

עוברים משינה קלה לשינה עמוקה. הדופק והנשימה מואטים, השרירים נרפים, פעילות מערכת העצבים הסימפתטית יורדת 

והגוף מקבל הזדמנות להתאושש ולבצע תהליכי תיקון ושיקום. בשלב העמוק ביותר של NREM קשה יותר להעיר אותנו, 

והוא חשוב במיוחד להתאוששות הפיזית.

שנת REM - השינה שבה המוח פעיל מאוד
 REM = Rapid Eye Movement, כלומר "תנועות עיניים מהירות". בשלב הזה המוח פעיל בצורה שמזכירה יותר ערות

 ורוב החלומות החיים והסיפוריים מתרחשים בו. לעומת המוח הפעיל, רוב שרירי הגוף נמצאים במעין "כיבוי" זמני, כדי שלא 

נבצע בפועל את מה שאנחנו חולמים. שנת REM קשורה במיוחד לעיבוד רגשות, זיכרונות ולמידה.

והדבר המעניין הוא שאנחנו לא עוברים ממצב של NREM   ואז REM פעם אחת בלבד. במהלך הלילה אנחנו עוברים כמה מחזורים, 

שכל אחד מהם נמשך בערך90–110  דקות. בתחילת הלילה יש בדרך כלל יותר שינה עמוקה מסוג NREM 

ולקראת הבוקר תקופות ה־REM נעשות ארוכות יותר.

כלומר, שינה אינה מצב אחיד.

זהו מסע שלם שמערכת העצבים עוברת במשך הלילה.

והשאלה המעניינת היא:

איך אנחנו מגיעים אל המסע הזה ?                                                                                              

כי הגוף אינו מתג.

אי אפשר להיות עד רגע הכניסה למיטה בתוך עבודה, מסכים, הודעות, חדשות, ארוחה גדולה, 

ויכוח או מחשבות אינטנסיביות ואז לכבות את האור ולצפות שכל המערכת תאמר מיד:

"הבנתי. עכשיו אנחנו רגועים." ייתכן שהגוף כבר שוכב במיטה – אבל מערכת העצבים עדיין נמצאת באמצע היום.

וזו הבחנה חשובה. כי לפעמים אנחנו אומרים: "אני עייפה אבל לא מצליחה להירדם". אולי הגוף עייף.

אבל המערכת עדיין מגויסת. מכאן ניתן להבין ששינה מתחילה הרבה לפני שעוצמים את העיניים.

אנחנו נוטים למדוד שינה לפי השאלה:

כמה שעות ישנתי?

אבל כדאי לשאול גם:

איך נכנסתי אליה?

האם הייתה האטה?

האם היה מעבר?

האם נתתי לגוף סימן שהיום הסתיים? מערכת העצבים אוהבת סימנים חוזרים כמו ירידה באור,  שקט, הפסקת עבודה, נשימה איטית יותר.
 פעולות מוכרות שחוזרות ערב אחר ערב.

כאשר אנחנו חוזרים על אותן פעולות, הן יכולות להפוך עם הזמן למעין "שער" שהגוף לומד לזהות. לא צריך להכריח את עצמנו לישון.

צריך לפעמים פשוט להפסיק להחזיק את עצמנו ערים.

ומה לגבי השעה שבה אנחנו הולכים לישון?

לגוף שלנו יש שעון. לא שעון עם מחוגים, אלא מערכת ביולוגית שלמה הקרויה המערכת הצירקדית. במרכז המנגנון הזה נמצא שעון מרכזי במוח, באזור ההיפותלמוס, 

המקבל מידע בין היתר מאור וחושך ומתאם מקצבים רבים בגוף. לצדו קיימים "שעונים" ברקמות ובאיברים שונים.

שינה וערות, טמפרטורת הגוף, הפרשת הורמונים, רעב, מטבוליזם ותהליכים נוספים אינם מתרחשים באותה צורה בכל שעות היממה.

עם החשיכה מתחילה בדרך כלל עלייה בהפרשת מלטונין – אותו הורמון המופרש בעיקר בשעות החשכה מבלוטת האצטרובל שבמוח – 

המאותת לגוף שהגיע הזמן להרגע, להרדם ולהכנס למצב של שינה ושיקום. הוא אחד מאותות הזמן של הגוף. 

מלטונין מסנכרן את השעון הביולוגי ואת מחזור השינה-ערות. לקראת הבוקר מתרחש שינוי הדרגתי אחר המכין אותנו להתעוררות.

ולכן אפשר לישון שמונה שעות  ובכל זאת לגלות שתזמון לא סדיר מאוד אינו מרגיש כמו שינה מסונכרנת.

לא רק כמה אנחנו ישנים חשוב. גם מתי, ועד כמה הגוף יכול לצפות את השינה, חשובים. אין שעה אוניברסלית אחת שבה כל בני האדם חייבים להיות במיטה.

יש כרונוטיפים שונים, גילאים שונים ואורחות חיים שונים.

אבל הגוף כן אוהב מחזוריות.

אור ביום.
 חשיכה בערב.
 פעילות בזמן המתאים לפעילות.
 והתכנסות בזמן המתאים להתכנסות.

וכאן נוצרת נקודת מפגש יפה עם הרפואה הסינית.

כשה - Yang יורד וה – Yin מקבל את הלילה                                                    

ברפואה הסינית, החיים עצמם נתפסים כתנועה בלתי פוסקת בין Yin ל־Yang.

היום הוא יותר Yang -

אור.
 חום.
 תנועה.
 עשייה.
 תקשורת.
 יציאה אל העולם.

הלילה הוא יותר Yin -

חשיכה.
 שקט.
 הזנה.
 התכנסות.
 עומק.
 חזרה פנימה.

 Yin אינו "חוסר פעילות".

וזו נקודה חשובה. הוא המרחב שבו דברים יכולים להתמלא, להתבסס, להיאסף ולהיטען מחדש. זרע בתוך האדמה אינו עושה דבר לעין המתבוננת בו  אבל חיים שלמים נוצרים בתוכו.

כך גם הלילה.

מבחוץ נדמה שלא קורה הרבה. אבל בפנים מתרחשת עבודה עצומה. ואולי אחת הבעיות של האדם המודרני היא שהצלחנו כמעט לבטל את המעבר הזה.

החשיכה הגיעה - אבל אצלנו עדיין אור.

הלילה הגיע - אבל אנחנו ממשיכים לעבוד.

הגוף מבקש האטה - ואנחנו נותנים לו עוד גירוי.

ה־Yin מגיע - ואנחנו ממשיכים לייצר Yang 

בדיוק כאן נמצא אחד הרעיונות היפים ברפואה הסינית: יין ויאנג אינם שני מצבים נפרדים 

אלא שני כוחות שחיים זה בתוך זה, מזינים זה את זה ומתחלפים זה בזה.

לפי השעון הסיני, שעות כיס המרה 23:00–01:00 ושעות הכבד 01:00–03:00 נמצאות עמוק בתוך הלילה — 

זמן שהוא במהותו יין: חושך, שקט, התכנסות, שינה, חוסר תנועה ופנייה פנימה. אלו שעות השיא של כיס המרה והכבד 

ובהן הגוף עובר תהליכים עמוקים של התחדשות, הזנה ואיזון של הדם וה-QI.

 שינה עמוקה בשעות הללו מאפשרת להם לבצע את עבודתם בצורה מיטבית, התומכת בהתחדשות הגוף ובבהירות, בתכנון וביכולת לצאת לעשייה ביום הבא.

אבל דווקא בתוך שיא היין פועמת איכות שיש בה פוטנציאל יאנגי חזק.

כיס המרה קשור במסורת הסינית ליכולת להכריע, לבחור כיוון, לאזור אומץ ולהוציא החלטה אל הפועל. 

הכבד קשור לזרימה, לתכנון, לחזון וליכולת של התנועה הפנימית להפוך בהמשך לתנועה בעולם.

כלומר, בזמן שהגוף כמעט אינו נע מבחוץ-בפנים מתארגנת התנועה של המחר.

וזה עיקרון עמוק של יין ויאנג: בשיא היין כבר נולד היאנג.
 הלילה אינו ההפך מהיום במובן של "כלום לא קורה". הוא המקום שבו היום הבא נבנה. המנוחה אינה היעדר עשייה - 

היא הקרקע שממנה העשייה יכולה לצמוח.

ושוב, אפשר לחשוב על זה כמו זרע באדמה. האדמה חשוכה, שקטה, לחה ויינית. לכאורה אין תנועה. אבל בתוך הזרע כבר מתקיימת כל התוכנית של הצמח, 

וכל כוח הפריצה שלו כלפי מעלה. היאנג של הצמיחה נולד בתוך היין של האדמה.

וגם להפך: בתוך שיא היאנג נמצא תמיד זרע של יין. בשעות היום אנחנו פועלים, מדברים, מחליטים, יוצרים ונעים בעולם - יאנג. 

אבל כדי שהפעולה לא תהיה ריקה או מפוזרת, היא זקוקה ליין שבתוכה: להקשבה, לעומק, לחומר, להזנה ולשורש פנימי.

כך אפשר לראות גם את היחסים בין רוח לחומר.          

 הרוח היא התנועה, הכיוון, החזון  - איכות הקרובה ליאנג.
 החומר הוא הגוף, האדמה, הצורה, הכלי שמחזיק אותנו - איכות הקרובה ליין.

אבל רוח ללא חומר אינה יכולה להתגשם, וחומר ללא רוח נשאר ללא כיוון ותנועה. הרוח זקוקה לגוף כדי להפוך למעשה; 

הגוף זקוק לרוח כדי לקבל כיוון ומשמעות.

וזו אולי המשמעות העמוקה של סמל הטאי־ג'י ☯: בתוך השחור קיימת נקודה לבנה, ובתוך הלבן נקודה שחורה. 

אין יין מוחלט ואין יאנג מוחלט. כאשר האחד מגיע לשיאו, האחר כבר מתחיל להיוולד מתוכו.

ולכן השינה היא דוגמה נפלאה לכך:
 דווקא כשאנחנו מפסיקים לעשות - משהו בתוכנו מתכונן לעשייה.
 דווקא כשאנחנו מוותרים על השליטה - המערכת הפנימית מארגנת כיוון.
 דווקא בתוך החושך - מתחיל להיוולד האור.

הלילה למעשה הינו מרחב שבו היין אוסף, מזין ומעבד כדי שהיאנג יוכל לקום בבוקר ולצאת אל העולם.

Hun  ו - Shen  - מי ישן ומי ממשיך לנדוד?

כאן הרפואה הסינית לוקחת אותנו לרובד עמוק עוד יותר.

ה־Shen  מזוהה עם הלב ומתורגם לעיתים כ"רוח", "תודעה" או "נפש".

כאשר ה־Shen שקט ומעוגן, האדם יכול להרגיש נוכחות, בהירות ושקט פנימי.

ברפואה הסינית המסורתית, שינה שקטה נקשרת גם ליכולת של הShen- להיות "שמור" ומעוגן.

לצד ה־ Shen נמצא מושג אחר – Hun, המשויך לכבד.

ה-Hun  מתואר במסורת כרובד יותר נייד, חולם, מדמיין ורואה למרחוק של האדם.

הוא נקשר לחלימה, לחזון, ליצירתיות ולתנועה בין המציאות הגלויה לבין העולם הפנימי.

וכאן נולד דימוי נפלא:

ביום אנחנו צריכים להיות מספיק יציבים כדי לחיות בתוך המציאות.

ובלילה מותר לחלק אחר מאיתנו לנדוד.

בלי ההיגיון הרגיל,
 בלי גבולות הזמן
 ובלי הצורך להסביר.

וזה המקום שבו החלומות נכנסים.

החלומות הם המקום שבו המציאות משנה שפה

בלילה אנחנו יכולים לפגוש אדם שלא ראינו שלושים שנה. להיכנס לבית שמעולם לא היה קיים.

לדבר עם אדם שכבר איננו בחיים. לחזור להיות ילדים. לעוף. לברוח. לטבוע. למצוא משהו שאיבדנו.

החלום משתמש בשפה אחרת. הוא אינו מחויב לסדר הכרונולוגי של היום.

והמחקר המודרני אכן מצביע על קשר משמעותי בין שינה - ובפרט REM – לבין תהליכים של זיכרון רגשי 

ועיבוד חוויות בעלות מטען רגשי, אף שהמדע עדיין אינו מחזיק בתשובה אחת מוסכמת לשאלה מדוע אנחנו חולמים.

אולי זו הסיבה שלא תמיד כדאי לרוץ מיד אל "מילון החלומות" .                      

נחש לא חייב לסמל דבר אחד. ים אינו אומר אותו דבר לכל אדם.

והבית בחלום אינו בהכרח "סמל" בעל פירוש אוניברסלי.

אולי השאלה המעניינת יותר היא:

מה הרגשתי שם?

ומה בחיים שלי מרגיש עכשיו בדיוק כך?

אולי החלום הוא סוג של עיכול

יש דברים שאנחנו יודעים שאנחנו מרגישים.

ויש דברים שאנחנו מצליחים להרחיק מאיתנו במשך היום.

לפעמים אין לנו זמן לכאוב בזמן אמת. אז החוויה נרשמת אבל העיכול שלה עדיין לא הסתיים.

ואז מגיע הלילה.

והתודעה אינה מחויבת עוד לשמור על הסיפור מסודר, הגיוני ומנומס. דמויות מתחברות. זיכרונות רחוקים מופיעים בתוך אירועים שקרו אתמול.

רגשות מקבלים תמונה. והגבולות שאנחנו שומרים ביום נעשים רכים יותר.

אולי החלום הוא אחת הדרכים שבהן הנפש מעכלת את מה שהחיים הגישו לה.

לא בהכרח כדי לתת לנו תשובה.

לפעמים רק כדי לאפשר לדברים לנוע.

ואולי זו אחת הסיבות שאנחנו חולמים אחרת בתקופות שונות

כאשר החיים רגועים - עולם החלום יכול להיות שקט יותר.

וכאשר אנחנו עוברים שינוי, מתח, אובדן, אהבה, פחד או אי־ודאות - החלומות לעיתים נעשים חיים, עמוסים או חוזרים על עצמם.

אין צורך להפוך כל חלום לנבואה. אבל אולי כדאי לכבד אותו כחלון. לא חלון אל העתיד. אלא לעיתים חלון אל משהו בהווה שעוד לא קיבל מספיק מקום.

במקום לשאול:

"מה החלום רוצה להגיד לי?"

אפשר לשאול:

"מה בתוכי מבקש ממני להקשיב?"

זו שאלה אחרת לחלוטין.

ואולי זה הדבר שהלילה מבקש להזכיר לנו , שלא כל מה שחשוב בחיים קורה כשאנחנו עושים. יש תהליכים שמתרחשים דווקא כשאנחנו מרפים. 

יש תשובות שמבשילות רק בשקט. יש רגשות שזקוקים לחושך כדי לקבל צורה, ויש חלקים בתוכנו שיודעים למצוא את דרכם הביתה דווקא כשאנחנו מפסיקים להוביל אותם. 

בכל לילה אנחנו מניחים לרגע את העולם מידינו ונותנים לגוף, למוח ולנפש לעשות את מה שהם יודעים לעשות בלעדינו. 

אולי לכן שינה אינה רק הדרך לסיים את היום . היא הדרך שבה היום שחלף הופך לחלק מאיתנו, והלילה - בשקט, כשעינינו עצומות - מתחיל להכין בתוכנו את האדם שיקום מחר בבוקר.

שירלי מנחמוב

יוצרת חיבורים בין תנועה, מגע, מוזיקה ורפואה סינית,

מתוך אהבה לדרך ההתפתחות של האדם.